אלכוהול, סיגריות, סמים, יחסי מין לא מוגנים ואלימות משמעותית נפוצות יותר בגיל הה
תבגרות והן כיום ההתנהגויות שהכי מאיימות על רווחתם של מתבגרים.
רובן נובעות מלחץ חברתי שמגיע לשיאו בגילאי 14-21. לחץ חברתי קיים כל הזמן מבלי שנשים לב אליו. התוצאה הרצויה שלו היא קונפורמיות.
אצל מתבגרים האמיגדלה, החלק במוח שאחראי על ריגושים, מאוד דומיננטי. האונה הקדמית שאחראית על שיקול דעת, ויסות וקבלת החלטות מסיימת את התפחותה בסביבות גיל 24. כלומר, היכולת שלהם להבין את משמעויות ההחלטות שלהם לטווח ארוך והיכולת לעצור בזמן כאשר הם על מדרון חלקלק היא עדיין מוגבלת.
אז האם לחברים יש כזאת השפעה דרמתית אל בני נוער כמו שאנחנו נוטים לחשוב?
קבוצת חוקרים מפנסילבניה לקחה על עצמה לבדוק את השאלה הזאת. הם חילקו קבוצה של 306 משתתפים לשלוש קבוצות גיל: מתבגרים בני 13-16, צעירים בני 18-22 ומבוגרים בני 24 ומעלה. לכל אחד נתנו לשחק במשחק נהיגה ממוחשב. המשתתפים היו צריכים לצפות במכונית נוסעת וברגע שהרמזור התחלף מירוק לצהוב הם היו צריכים להחליט אם לבלום או להמשיך לנסוע. אם השחקן לא הספיק לעצור לפני שהרמ
זור התחלף לאדום הוא התנגש בקיר. ככל שהם הצליחו לעבור דרך ארוכה יותר הם קיבלו יותר נקודות. התנגשות גרמה להם לאבד את הכל. בעצם, הם היו צריכים לאזן בין הרצון לצבור עוד נקודות לבין הסיכון לאבד את כולן. קצת כמו הסיכון של להמשיך לשאלה הבאה במי רוצה להיות מיליונר. כדי לבדוק אם לחץ חברתי משחק כאן תפקיד נתנו לחלק מהמשתתפים לשחק לבד ולחלק נתנו לשחק בנוכחות של עוד שני אנשים בני גילם.
הדבר המעניין הוא שמתבגרים ששיחקו בנוכחות מתבגרים אחרים נטו משמעותית לקחת יותר סיכונים במשחק בהשוואה לאלה ששיחקו לבד. גם הצעירים היו פחות זהירים כשחברים צפו בהם משחקים. לעומת זאת, המבוגרים בחבורה התנהגו באותה צורה גם כשהיו לבד וגם כאשר היה להם קהל. זה גם מסביר למה כשמתבגרים מבצעים פשעים כמעט תמיד יהיה איתם לפחות עוד אדם אחד שותף למעשה. מבוגרים בד"כ יפעלו לבד.
למה זה ככה? במחקר אחר, תוך כדי המשחק, עשו למשתתפים סריקות MRI . הם רצו לבדוק איך השחקנים מתנהגים כשהרמזור מתחלף לצהוב. האם הם מאיצים ו"גונבים" את הרמזור אבל מסתכנים בתאונה או שהם עוצרים ומחכים לירוק אבל ככ
ה מפסידים נקודות. כל משתתף שיחק פעמיים. פעם אחת לבד ופעם שניה כשהוא חושב ששני חברים צופים בו. בפועל הוא לא היה יכול באמת לראות אותם כי הוא היה בתוך מכשיר ה – MRI. הדבר המדהים הוא כשהשחקנים המתבגרים החליטו לגנוב את הרמזור ולעבור בצהוב הופרש במוח שלהם יותר דופמין שאחראי על תחושות של כיף והנאה מאשר כשבלמו. אבל.. זה קרה רק כשהם חשבו שחברים צופים בהם משחקים. כלומר, עצם הידיעה שחברים צופים בהם, מבלי שהפעילו שום לחץ, מגבירה את תחושת ההנאה של מתבגרים ולכן מעודדת אותם לקחת סיכונים. לזה מצטרפת חוסר הבשלות של האונה הקדמית שאחראית על ויסות וקבלת החלטות.
חשוב לדעת שללחץ חברתי יכולים להיות גם יתרונות. למשל, ילדים לומדים מהר ויעיל יותר בנוכחות בני גילם, מאשר כשהם לבד.
אם מסתכלים על זה מבחינה אבולוציונית, אז כנראה שהיכולת לקחת סיכונים בגיל צעיר היא בדיוק מה שאנחנו צריכים כאשר אנחנו בשיא הפורי
ות שלנו כדי להבטיח שהזרע שלנו יעבור לדורות הבאים. סך הכל, דיי מסוכן שם בחוץ.
מי יהיה מושפע יותר מלחץ חברתי?
אצל בנים השפעת החברים על שיקולי רווח מול מחיר היא גבוהה יותר מאצל בנות. כלומר, בנים מושפעים יותר.
בנוסף, לקשרים חברתיים ומשפחתיים גם השפעה חזקה. ניקח עישון סיגריות למשל, שבגיל ההתבגרות רובו הגדול נובע מלחץ חברתי. במקרה הזה קשרים חברתיים משמעותיים בביה"ס ובמשפחה מורידים מאוד את הסיכוי להתפתות ללחץ לעישון.
באופן כללי מתבגרים עם דימוי עצמי וביטחון עצמי נמוך ותקשורת לא טובה עם ההורים מושפעים יותר מלחץ חברתי ונוטים להתנהגויות מסוכנות. לפעמים זה בגלל לחץ שמופעל עליהם כמו "אם אתה לא שותה אז אין לך מה לבוא למסיבה" ולפעמים זה פשוט חיקוי של התנהגויות של אחרים כמו צורת דיבור או סגנון לבוש. הצורך של ילדים כאלה הוא למצוא קבוצה חברתית שתקבל אותם ותיתן להם אישור חברתי ולכן הנכונות שלהם לעשות את מה שהחברים מצפים מהם היא גבוהה יותר גם אם זה על חשבון הערכים שלהם.
בני 18-22 נמצאים בסיכון הכי גבוהה. הם נמצאים רוב הזמן עם חבר'ה בני גילם, בלימודים או צבא, הם עדיין לא הגיעו לבגרות פסיכולוגית ומצד שני בגלל שהם נחשבים כבר למבוגרים מבחינה חוקית ההורים פחות בתמונה.
איך הורים יכולים לעזור למתבגרים להיות חסינים יותר בפני לחץ חברתי שלילי?
הכלי הכי משמעותי שיש לנו בגיל ההתבגרות זאת היכולת לשמור איתם על תקשורת טובה. הרי בסוף הם יעשו מה שהם ירצו. כשיש ריחוק בין ההורה למתבגר או תקשורת ביקורתית אז הביטחון העצמי שלהם נפגע, הם מרגישים יותר בודדים והם יעשו יותר מאמצים לקבל אישור חברתי מהחברים שלהם.
לכן, פחות הטפות, נאומים וחפירות ויותר שאילת שאלות. ולא רק "איך היה?" שלרוב יוביל לתשובה פבלובית של "סבבה" או "בסדר" אלא שאלות קונקרטיות שמביעות עניין וסקרנות בחיים שלהם. אם מצאתם קופסת סיגריות בארון של הבן שלכם ותפנו אליו בשאלה:" זה לא שלך, נכון?" אז כנראה שתקבלו את התשובה שתרצו לשמוע. אבל אם תשאלו את המתבגרת שלכם מה ילמד עליה מישהו שלא מכיר אותה מהעמוד באינסטגרם שלה? איזה עוד תכונות יש לה? איך אפשר להביא אותן לידי ביטוי גם באינסטגרם? אז הבעתם עניין, עזרתם לה לפתח חשיבה ביקורתית ומכאן חשוב לכבד את הבחירות שלה.
תתלהבו, תסתקרנו. הימנעו משאלות רטוריות. זה לא מקדם תקשורת. רק מרחיק.
אל תבקשו שמות של חברים. זה מעמיד את המתבגרים בפוזיציה של "מלשנים" ומרחיק אותם. זה טוב לשאול על מה קורה בשכבה. זה מרחיק קצת את הדיון מהם אבל עוזר להבין מה קורה סביבם. אבל שמות לא רלוונטים כאן.
מומלץ שלא לנסות להפריד בין חברים. זה לא עובד. להיפך, הרבה פעמים זה מקרב אותם יותר ורק גורם להם להסתיר מכם את הקשר. זה כן בסדר לסמן להם התנהגויות שהייתם רוצים שהם ישימו לב אליהם וימנעו מהם.
כשהם נהיים מתבגרים הם הרבה פעמים פוגשים את ההורה הביקורתי ואת המבט המאוכזב. פחות מזה. הם יודעים מה הם לא. הם צריכים את ההורים שיזכירו להם מה הם כן. מתבגרים, כמו כולנו, אוהבים להיות ליד מי שגורם להם להרגיש טוב עם מי שהם. לכן, הרבה פחות זלזול ושיפוטיות, הרבה יותר חיזוקים ופירגונים. כשאתה אומר לילד שהוא עצלן, זה לא הופך אותו לפחות עצלן אלא מתייג אותו בעיני עצמו כעצלן. כשאתה מפרגן לו על איך שעמד על שלו, גם מולך, הוא לומד על עצמו שהוא אחד שיודע לעמוד על שלו.
תמצאו כל דבר קטן שאפשר לפרגן עליו ותפרגנו. על רגעים יפים שיש לכם איתם, על רגעים שאתם רואים אותם מהצד. בלי אבל, ובלי חבל. נטו פירגון. מכל הלב. כמה שיותר. ושתמיד יהיה אותנטי.
אל תספקו להם פתרונות. הם לא צריכים את זה והם לא רוצים את זה. חלק מלפתח עצמאות זה למצוא את הפתרונות. מאיתנו הם צריכים הקשבה, אמפתיה, שנביע את דעתנו ונעזור להם לפתח חשיבה ביקורתית על העולם.
זיכרו שלכם יש את היכולת הטובה ביותר לפתח את הביטחון העצמי שלהם ולהפוך אותם לאנשים עצמאיים שמסוגלים לעמוד על שלהם
Comments