הם לא באמת רוצים למות. הם רק לא יודעים איך להמשיך לחיות

אתמול בלילה, שתי נערות ניסו לשים קץ לחייהן. אין דרך יפה לומר את זה. קשה מאוד לעכל. וזה קורה שוב ושוב. בכל פעם בשם אחר, בבית ספר אחר, בעיר אחרת. לרוב המקרים לא מפורסמים. ובכל פעם אנחנו אומרים "איזה אסון", "איזו טרגדיה", "לא יאומן". אבל זה לא רק אסון. זאת מגפה. והיא לא באה בהפתעה.

בני נוער לא קמים בבוקר וקופצים אל מותם סתם ככה. הם שולחים סימנים. הם מתריעים.הם צועקים בשפתם שתקפידנו ללמוד ולהבין.

ובמקביל  קורה פה משהו מסוכן מתחת לרדאר. כמעט בכל שבוע אנחנו שומעים על עוד חייל, מילואימניק קצין שמתאבדים. לפעמים אחרי חודשים בעזה. לפעמים אחרי פציעה או קריסה נפשית. והחברה הישראלית מתרגלת. הכאב מוחבא בכותרות קטנות, הסיפורים נגמרים תוך יממה, והחיים ממשיכים.

אבל הילדים והמתבגרים רואים וסופגים הכל. וכשהם קולטים שמוות הפך לדרך מילוט לגיטימית מהכאב הם עלולים להתחיל להאמין בכך.

אז מהם הסימנים?

לא מדובר רק ב"כתיבת מכתב התאבדות" או באמירה ישירה של "אני רוצה למות".לפעמים, זה נראה הרבה יותר מעודן ועלול לתעתע:

1.     שינויים קיצוניים בהתנהגות: ילד שהיה חברותי ונהיה מסוגר. נערה שהייתה חרוצה והפסיקה לתפקד. פתאום יותר עצבני, יותר שקט, יותר עייף.

2.     ירידה חדה בתפקוד: ציונים, חברים, תחביבים. הכל נופל בבת אחת.

3.     אמירות קיומיות: "מה זה משנה בכלל", "למי אכפת ממני", "הלוואי ולא הייתי פה".

4.     התעסקות במוות: בשירים, בציורים, בפוסטים.

5.     הסתגרות: לא יוצא מהחדר, לא עונה, מסנן

6.     נדיבות חריגה: מחלק חפצים, מוותר על דברים שאהב.

7.     שינה ואכילה: ישן המון או לא ישן בכלל. אוכל כל הזמן או בכלל לא.

כל אחד מאלה לבד אולי לא אומר כלום. אבל כשמצטרפים שניים או שלושה  זאת כבר נורת אזהרה.

מה אנחנו כהורים יכולים לעשות?

1. אל תעצמו עיניים

לא כל סימפטום הוא "רק גיל ההתבגרות". אתם מכירים את הילד שלכם בשיגרה. אם משהו מרגיש לא בסדר אז יכול להיות כי הוא באמת לא בסדר.

2. אל תפחדו לשאול

זה לא מכניס להם רעיונות לראש אלא מעביר מסר שתדעו להתמודד, גם אם זו שאלה קשה כמו: "חשבת לפעמים שלא בא לך לחיות?"

3. תשבו איתם גם כשאין מה להגיד

לא תמיד צריך תשובות. לפעמים הם רק צריכים לדעת שאתם שם. מקשיבים, שואלים שאלות, מנסים לברר ביחד איתם מה הם מרגישים ולתת לזה תוקף.

4. תפנו לעזרה מקצועית. אל תחכו שזה יחמיר. כמו שלא מחכים עם חום גבוה  לא מחכים עם סימנים לנפש כואבת.

ולכם הורים אמיצים שקוראים עכשיו עם לב דופק: זה לא בגללכם. אבל זה כן בידיים שלכם.להיות שם. לשאול. להישאר. ולפעמים פשוט לא לוותר.